עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
בכיתי
27/05/2017 23:04
Mayule
בכיתי היום.
אני לא מתביישת בזה.
הדמעות הן שלי, לא גנבתי אותן מאף אחד.
ואני לא צריכה להתנצל על זה.
בכיתי היום כי היה לי קצת עצוב כשהבנתי שהחיים שלי תקועים.
קמתי עם האנגאובר, מקללת את אתמול.
אני זוכרת שלקחת סמים וכעסתי עליך.
התמוטטת לי בין הידיים והייתי צריכה לטפל בך כשהראש שלי לא לגמרי צלול.
הדירה הייתה ריקה כמו החיים שלי ונכנסתי להתקלח.
לא זוכרת כמה זמן עמדתי שם מתחת לזרם המים, אבל זה איפס אותי קצת.
שתיתי קפה שלא ממש עזר והתקשרתי אליך.
לא ענית לי ודאגתי.
הראש שלי התפוצץ והבנתי כמה שאני תקועה.
חזרתי לבלוג אחרי שנה שלא כתבתי בו.
הוא ננטש די מהר, כמו כל דבר שהתחלתי בחיים שלי.
אבל לרגע הרגשתי חסרת אונים ואיכשהו האצבעות שלי מצאו את דרכן אל המקלדת.
אני לא יודעת איך זכרתי את הסיסמה.
אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי הביתה.
אבל זה היה אז, כשהבנתי כמה אני לא מתקדמת לשום מקום.
ובכיתי.
דמעות אמתיות כאלה, רטובות.
של אנשים שחותכים בצל.
ואני לא מתביישת בזה.
בכיתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה.
כמו אחרי בגרות במתמטיקה.
כמו הרגע הזה שהבוס צועק עלייך כי את במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
בכיתי כמו שלא בכיתי כבר שנים.
ואני לא מתנצלת על זה.
0 תגובות
תתאפסי
27/05/2017 15:57
Mayule
תתאפסי על החיים שלך.
באמת אחותי, את צריכה להתעורר.
הזמן טס ואת לא נעשית צעירה יותר.
אל תפחדי לנתק קשרים, לא חתמת על שום חוזה.
מותר לך להתאהב ומותר לך להפסיק.
תתרחקי מהאנשים האלה, הם לא עושים לך טוב.
מזכירים לך שלא צריך להיות פיזית לבד כדי להרגיש בודדה.
אנשים באים והולכים, הולכים ובאים. אין סיבה שתתקבעי במקום.
תפסיקי להיכנע לכל דבר.
אם משהו מפריע לך תפתחי את הפה ותדברי.
אל תתפשרי על עצמך.
גם אם חוש האופנה שלך נוראי תתלבשי איך שבא לך.
אדום וכחול זה שילוב מנצח.
גם אם את נראית כמו ספיידרמן.
תאכלי מה שאת רוצה ותפסיקי לחשב קלוריות.
את לא מחשבון.
החיים קצרים מכדי להיתפס על קטנות, ואת לא אייל גולן.
את מתכננת תכניות ואלוהים צוחקת, אבל היא גם עוזרת מדי פעם.
גם אם רוב הזמן את לא מאמינה בזה.
החיים ממשיכים, תמשיכי גם את.
גם אם את לא לגמרי בטוחה לאן.
2 תגובות
עקיצת יתושה
20/06/2016 23:45
Mayule
זה התחיל בזמזום טורדני שליטף את האוזן בעוקצנות לא מוגדרת.
הנפה עצלה של חצי אצבע זימנה לי מעט שקט.
עם הזמזום השני הופיע גירוד ממכר וחוסר נחת.
היה לי חם ומזיע ומגרד ומתיש.
אני, אנוכי ועצמי החלטנו פה אחת על פתיחת מלחמה.
כל האמצעים כשרים ולא תימצא אף טיפת רחמים במערכה.
ואז היא שלחה לי מבט מיואש של "את יודעת איך זה היום, קשה שם בחוץ."
"רק החזק שורד" או "את יודעת איך זה, יש לי ילדים להאכיל."
ולפני שאמרתי שאני לא יודעת על מה היא מדברת, החזרתי לה מבט עייף של "יש לי מספיק בעיות משלי."
היא לא התנצלה ובהחלטה של רגע הושטתי את ידי למעוך את גופה.
טיפה של דם נמרחה על כף ידי.
הייתי מתנצלת אם זה לא היה הדם שלי.
כולם כל כך רכושניים היום.
אז מבלי להתאמץ יותר מדי מלמלתי תירוץ לרצח הרנדומלי.
היה לי חם ומזיע ומגרד ומתיש.
וחוץ מזה, את יודעת, רק החזק שורד.
1 תגובות
ידידי
20/06/2016 23:23
Mayule
אני מה זה לא אוהבת.
לא מתחברת למילים שלך, לא מרגישה משיכה.
ובכל זאת אתה כאן ושם ופה ומעליי ומתחתיי ומימיני ומשמאלי ומקיף אותי מכל כיוון אפשרי.
אני לא יודעת מה הסיפור שלך, וגם לא מתעמקת. אולי אקרא תקציר או ראשי פרקים ואגלה חלק מהכאב שלך.
אבל מה הכיף בזה?
העבודה השחורה כבר מזמן לא קורצת לי, ואני לא מתיימרת לחקור שורשיך.
אז אמור לי מי אתה ואשלח אותך לדרכך.
אתה תופס חלק גדול מדי מהלב שלי ואבסורד שהיום זה נגמר.
לבטח הפעם האחרונה שאראה אותך.
חוץ מכמה מילים בספר זיכרונות ושרשור לא ארוך של מסרונים אני לא יודעת לקרוא אותך.
אתה מורח טיפקס בין השורות.
והיה בך משהו שמגנט אותי.
וייחלתי לטעום את שפתיך.
הבלורית שכל כך אהבתי ומזמן הורדת.
מה יהיה איתי?
זה מה שכל כך מפחיד ידידי,
אני לא יודעת.
0 תגובות
קשר מהעבר
19/06/2016 23:42
Mayule
לא מזמן חזרתי לקשר עם מישהי שהכרתי בעבר.
בעבר הלא כל כך רחוק.
שנה וקצת שלא דיברנו ופתאום מרגיש מוזר לראות את השם שלה מופיע בשיחות האחרונות בוואטסאפ.
לא יודעת.
אין יותר מדי ריגושים או הסכמות. גם לא הרבה השלמות פערים.
שיחות ריקות על הא ועל דא ולמה בכלל ניתקנו קשר.
ריק לי.
ריק לי מדי בזמן האחרון וכואב לי שנגמר.
החיים שלה קצת יותר מלהיבים משלי כרגע. צבא, חבר ועוד קצת חבר.
עוד קצת הרבה חבר.
זה תמיד היה החבר.
מוקדם לי מדי וכולם כבר ישנים.
החושך קורא לי לבוא אליו.
וכבר מזמן הפסקתי לפחד ממנו.
מזמן.
אלה רק המחשבות שמכרסמות בי לאט.
0 תגובות
אפקסס כשארצה אבחנה
19/06/2016 00:04
Mayule
מרגישה שנוצר נתק ביני לבינם. לא איזה קצר בדיבור או עומס יתר בתקשורת, פשוט נתק. אחד כזה של שנים, שבאמת גדל עם הזמן. כמו גידול ממאיר שתופסים רק כשמאוחר מדי.
אני אומרת אחד, הם שומעים שניים ושום דבר לא מסתדר בבלאגן המהלך שלי.
אומרים שזה טבעי וסופר לגיטימי ומה זה לא מאוחר לתקן, אבל ההורים שלי ואני זה שתי צלעות מקבילות שאין להן שום דבר במשותף ומן הסתם גם לא הולכות להיפגש באיזושהי נקודת הבנה.
והייתי מצפה שיבינו. הורמונים לא דילגו על תקופת האבן, וברור לי שגם הם מצאו את עצמם במצבים כאלה או אחרים. אבל וואלה, אולי זה פשוט לא אותו דבר. הרבה דברים השתנו מאז, והם אומרים כל כך הרבה מילים שגורמות לי לחשוב שאולי אנחנו לא מאותה פלנטה. 
והם חלק מאוד גדול בחיים שלי. חלק גדול ומכאיב. הייתי רוצה שיהיו שם בשבילי, אבל זה לא משהו שאפשר להניח מתחת לכרית ולמצוא מושלם בבוקר. פיית השיניים יצאה לפנסיה ומהיום צריך לעשות את הכל לבד.
וסליחה שאני כל כך מתוסבכת, ומה זה לא קרובה ללהיות הבת המושלמת, אבל יצא לי לחשוב שוואלה גם הם לא ההורים שחשקה נפשי. 
הם אומרים שאני אטומה רגשית, שלא אכפת לי משום דבר. אגואיסטית עם דעות קצת עקומות. 
ומצד שני אני הילדה המושלמת עם ציונים טובים ועתיד מכוון לרפואה, בעזרת השם כמובן.
תודה לכם, אפקסס כשארצה מכם אבחנה וניתוחי נפש.
כשתמצאו את הדרך לדבר איתי, תגידו.
ובכל זאת, אני עדיין אוהבת אתכם. זה אמור להספיק, לא?
0 תגובות
לא עושה עם זה כלום
27/04/2016 23:01
Mayule
אני לא יודעת מה לחשוב. 
הדקות ארוכות מדי והימים קצרים מדי. 
קלאוסטרופובית בין ארבעה קירות שחונקים עליי. 
אני לא רוצה לצאת מהמיטה עד הבוקר, ובכל זאת עושה הכל כדי להישאר בחוץ. 
המצב בבית קצת נרגע, אין הרבה צעקות. אולי החופש מיטיב עם כולנו והמתח יחזור כשהוא ייגמר. 
אני לא רוצה שהוא ייגמר. 
לחזור לבית מלא מתחים ולחצים, כשכולם בתחרות סמויה- מי צועק יותר חזק? את מי יישמעו יותר? ובכל זאת המילים שיוצאות מהפה של כולנו הן לא יותר מסתם הברות שמתחברות אחת לשנייה מסיבה לא מוסברת. 
כולם בסדר ובה בעת בבלאגן ואם הייתי יכולה לברוח כבר מזמן לא הייתי פה. 
כולם כבר במיטה ועדיין לא מספיק חשוך. 
אני לא רוצה לאבד את עצמי. 
אני לא מפחדת מהחושך, אלא ממה שבתוכו. 
אני חייבת את החדר מואר, כי אם הוא לא יהיה מואר אני לא אוכל לראות את עצמי ואם לא אוכל לראות את עצמי לא אדע שאני עדיין כאן. 
אולי אני בכלל במקום אחר ויש חיקוי זול שמכפה עליי. 
קשה לי לישון וקשה לי לקרוא וקשה לי לנשום כי השמיים מתכווצים עליי.
ואני לא עושה עם זה כלום.
0 תגובות
בלאגן מהלך
26/04/2016 16:19
Mayule
אני עייפה ואסור לי לחשוב. 
אני נוסעת מהר מדי בכיוון ההפוך על הכביש הלא נכון. 
מוקפת ביותר מדי עצמי ויותר מדי אני ואני צריכה קצת חופש מעצמי, כי אין לי סבלנות לניתוחי מחשבות. 
אז אני לא יודעת מה אני מרגישה ואני גם לא יודעת למה, ואני לא יודעת מה אני רוצה או איך אני רוצה את זה. מנסה להיות אמתית אבל אמת היא לא מה שתופס היום, אז אני לא טורחת לדבר ומסתגרת בעצמי לעוד לילה בלי שינה. 
אני לא יכולה לקרוא, זה מוציא אותי מדעתי. 
לא מבינה איך אפשר לשבת שעות ופשוט לקרוא מילים. 
עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד עמוד ועוד שניים ויותר מדי מילים מתערבלות לי בראש ואני לא יודעת איפה אני נמצאת ומה אני קוראת. 
המקרר הזה רועש מדי ושמישהו יכבה את הטלוויזיה. 
כל צלצול קטן או רעש של אופנוע מזכיר לי אזעקה ואני סופרת בלב עד שלוש כדי להסדיר נשימות עד שזה עובר ואני יודעת שזו לא אזעקה אבל עדיין קופצת בכל רעש קטן שמזכיר אותה. 
אני רחוקה שנות אור ממלחמה ובכל זאת נושמת אותה כל יום מחדש. 
אני רוצה לחזור אבל לא רוצה לחזור. 
יותר מדי אנשים שאני לא אוהבת, איך אפשר בכלל לחייך אליהם ובו בזמן לקלל אותם בראש? 
אני מנסה לשבת וללמוד אבל יותר מדי מספרים רצים לי בראש עם יותר מדי משוואות שאני לא יודעת לפתור ויותר מדי מבחנים שמזכירים לי איך להילחץ בלי יותר מדי חופשים שמזכירים לי איך להירגע. 
וזה מצחיק כי אני בחופש ובכל זאת מתוחה יותר ממה שכבר הייתי בעבר. 
יש לי אלף ואחד מבחנים בפתח וצריך לזכור לנשום מדי פעם. 
אני בלאגן אחד מהלך ובכל זאת מכריזה שאני בסדר, אז אני לוחצת על מקשים במקלדת חדשה שאמורה לפתוח פרק חדש בחיים שלי. 
ובכל זאת, למרות האותיות על המסך אני עדיין תקועה בפרק הקודם.
0 תגובות
דו"ח מצב
23/04/2016 16:51
Mayule
מעולם לא רכשתי סימפטיה לפסח. 
החופש הארוך היה לי לנחמה, אך אם להיות כנה, הבטחתי שאניח לעצמי כמה ימים, רק עד שהכל יסתדר, אבל כל יום יותר ארוך מהשני ואני חסרת סבלנות. 
אני כמעט ולא בבית, ואני אוהבת את זה. 
כשאני חושבת על זה, אף פעם לא באמת ביליתי יותר מדי בבית. 
אני רק מאוכזבת שלא הקדשתי מספיק זמן ללימודים. 
פסח זה להריח את הסוף מבלי לגעת בו, ואני יודעת שאחרי הסוף הכל יישאר אותו הדבר, אותם אנשים שבוזים - אני לא באמת מקבלת התחלה חדשה. 
אולי אני גם לא מחפשת. 
"מאיול יהיה בסדר שנה הבאה תמצאי מישהו" אבל למה בעצם? במה תהיה שונה השנה הבאה? 
ואם כבר פסח, אז מה נשתנה משנה שעברה? שום דבר בעצם. 
אולי קצת במראה, פחות קילוגרם יותר קילוגרם. עונה חדשה של משחקי הכס ומורים מבוגרים יותר. יותר חלונות פחות חלונות.
אני לא אוהבת פסח. לשבת בשולחן עם אוכל בלי טעם ואנשים שכל אחד מהם יותר בלונדיני מהשני. 
מצד שני אני גם לא מחפשת שייגמר. השגרה הזו כבר זורמת לי בוורידים.
לפחות אני מריחה את הסוף.
0 תגובות